פאן דילג בין העצים ביער 

פאן דילג בין העצים ביער.
פרסותיו הקטנות השאירו טביעות משולשות באדמה. הוא חיפש את קרני האור שבין הענפים הסבוכים, חיפש מקום בו יוכל לעמוד והשמש תאיר את קרניו הקטנטנות שמזדקרות לו משני צדי ראשו המחודד.
חציו עז, חציו אדם, נמוך ותוסס, שובב והפכפך, מרחרח פה, מרחרח שם, מחפש בפינות החבויות, במקומות בהם נשמרה לחלוחית כהה. זקנקן מחודד לו ושיער מסולסל, ועיניו ירוקות ובורקות.
לפתע נדמה היה לו ששמע רשרוש.
פאן נעמד במקומו. לא זז. לא נשם. רק נחיריו הקטנים נעו בהתרגשות.
כן, רשרוש. בין השיחים שלפניו. אם ידע להיות סבלני ולא ימהר מדי... הוא לא יניע ברך, הוא יתאפק בכל כוחו ולא ישמיע נחרה. הוא יתאפק בכול כוחו.
מבין השיחים נשלחה רגל לבנה החוצה. ידיים עדינות באו בעקבותיה, מר?ווחות את הענפים. שערה הארוך של סירינקס הסתבך לרגע בעלים היבשים, אך היא ניערה אותו והוא נפל ונח שוב על כתפיה, חלק ומבהיק. שחור משחור.
על הנימפה הזאת חלם כל חייו, נחיריו התרחבו. סירינקס. לא על אף אחת מאחיותיה. רק עליה. ליבו האיץ פעימותיו בחוזקה.
ועכשיו היא כאן, לפניו, עוד רגע ותיתקל בו, מעפעפת בריסיה הארוכים, מלטפת ביד חלקה את כתפה החשופה.
פאן התנשף. לא יכול היה להתאפק יותר, הוא זינק עליה.
רגע מוקדם מדי.
היא שמעה את נחירתו ונרתעה.
שבריר של רגע, הרף של נשימה חפוזה הספיק לה כדי להבין. סירינקס פרצה בריצה. אסור לו לגעת בה, אסור לו לתפוס אותה, אסור! היא התכופפה מתחת לענפים הנמוכים, התפתלה בין הגזעים, רצה ללא נשימה במורד. אל הנהר.
ופאן דוהר בעקבותיה.
הוא היה אצן מלידה... פרסותיו בעטו בחום וחיוך של התרגשות התפשט על פניו הקטנים המזיעים. עוד רגע ישיג אותה. עוד רגע יוכל לחבק אותה בשתי ידיו החזקות. הוא כבר מריח את ריחה המיוחד, ריח חם רווי זיעה שמעורב עכשיו בחרדתה נוראית. הוא כבר חש בקצות אצבעותיו את מגע עורה, את להט הפחד שלה. עוד רגע!
סירינקס פרצה החוצה מבין העצים. על שפת הנהר צמחה חומה עבותה של קני סוף.
מקומה במים. בין הגלים הקטנים. שם לא יוכל פאן להשיגה לעולם.
אך הוא כמעט ואחז בה. כבר יכולה הייתה להריח את רעבונו, ציפורניו כמעט ושרטו בגבה, פעימות ליבו הולמות באוזניה.
סירינקס נאחזה בכל כוחה באגודת קני-סוף. היא הרימה את ראשה אל השמיים, אל השמש, אל הרוח החופשית שנושבת מעליה, וזעקה על חייה -
פאן הושיט את שתי ידיו ותפס בה. הנה הרגע המיוחל, הוא אוחז בחלומו. עיניו נעצמו בתענוג. הרי היא אחוזה בין ידיו.

חלף רגע.
הוא פקח עיניו וראה כי חובק הוא בין ידיו אגודת קני-סוף. לרגע עוד נדמה היה לו כי ראה את השיער השחור המבהיק מתנפנף בין הקנים, אך מיד נעלם גם חזיון אחרון זה.
מזיע, מותש וכואב תלש פאן בתסכולו הגדול את הקנים.
ועמד על שפת המים, מתנשם בפראות, חזהו עולה ויורד, ועיניו הירוקות דומעות בתדהמה.
כל כך אהב אותה. כל כך רצה בה. הוא לא רצה לפגוע בה, מדוע נחטפה ממנו כך.

צלילי חלילו ביכו את אהובתו ונישאו הרחק משם, מתערבבים בקצף הגלים ובדמעותיו המלוחות.